<h1>ראבי"ה סימן תתק"ע</h1>
<h2>דף טז.</h2>
שמעתי קוראי תגר ומליזים על בנות ישראל הטובלות אם נכנסו לאחר הטבילה למרחץ. וכן כתב רשב"ט דלא עלתה לה טבילה. וראייתם מפ"ק דשבת [י"ג ע"ב] מי"ח דבר שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין, בתר טבילה, משום שהיו אומרים לא אילו מטהרין אלא אילו מטהרין. ורש"י פי' התם, הבא ראשו ורובו במים שאובין בו ביום של הטבילה. ובעניותי נ"ל [ד]לא נפסלה הטבילה, וקרוב הדבר בעיני דאפי' לכתחילה יכול[ה] לרחוץ בתר טבילה לאלתר. דההיא גזירה ליתה, אלא דגזרו טומאה על המים שאובין שפוסלין האדם שטבל ונטהר כבר, וכן פר"ש. משמע מכאן שהאדם עלתה לו טבילה, דכי גזור על האדם שיקבל טומאה, אע"פ שאין משקה מטמא אדם, הני מילי לעניין לפסול את התרומה, כדתנן [זבים פ"ה מי"ח], ואילו פוסלין את התרומה וכו', אבל לחולין לא גזור. ובעלה חולין הוא, כדאיתא בפ"ב דשחיטת חולין [ל"א ע"ב] גבי נידה שנאנסה וטבלה. תדע, דהא גזור לגבי תרומה נמי על טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין, משום דאי לא הא לא קיימא הא. ונראה דלהכי [נקט] נפלו (רובא) [דהבא] לא שייך לומר במים מועטים כמו בג' לוגין, ומיהו דינו אחד. והאי טהור שנפלו וכו' היינו מיירי בטהור גמור שלא טבל היום אלא זמן רחוק, וכן משמע מפר"ש. ואם באנו ללמוד מכאן בזמן הזה א"כ שום אשה אין לה לרחוץ אלא בימי טומאתה, דהא גזרו על כל טהור. אלא ש"מ כדפרי' עיקר. ואין לומר דהכל מיירי ביום שטבל אלא דהדור גזור אפי' בג' לוגין, דא"כ אמאי נקט בסיפא וטהור וברישא לא קתני וטהור וכו'. אלא ש"מ (מים) [מיהא] דלבסוף גזור אפי' בטהור גמור, ולא מיבעי בא במים שאובין ראשו ורובו, דהיינו שאובין טובא, אלא נפלו על ראשו ורובו ג' לוגין שאובין, דעל ידי נפילה יכולין להיות נשפכין על רובו, אפילו הכי נפסל מתרומה. ומיהא לחולין ולבעלה מותרת, כדפרי' לעיל. אבי העזרי.
